מפת מסע מפולין

View Larger Map

סירטון אודות סבא

מדוע בחרתי בסבי יואל כדמות מרכזית בעבודתי

בחרתי בסבי יואל כיוון שהוא דמות חשובה ומרכזית בחיי, הוא היחיד מבין הסבים שלא נולד בארץ ועל כן סיפור העלייה והאירועים שחווה במדינה אחרת עם מנהגים שונים עניינו אותי מאוד.
החברים, הלימודים בבית הספר וסיפורים על חוויות שחווה תרמו לא פחות לעבודה.
ערכתי השוואה בין חייו בפולין לבין חייו לאחר העלייה לארץ, וגיליתי שחל שיפור משמעותי.
הוא שירת בצבא, לחם במלחמות והיה חבר באירגון ההגנה.
יש לו סיפור חיים מרתק ומעניין מאוד לכן נהנתי להקשיב לסיפוריו.

סיפור ילדותו של סבא יואל בפולין

From סיפור משפחת דז'ובס

בשנת 1929 ( מאורעות תרפ"ט) נולד סבא יואל דז'ובס להוריו משה דז'ובס ומיכל (מג'ה) ויינברג בעיר לודג' שבפולין.
סבא היה בנם היחיד. הוא התגורר עם משפחתו בעירה פביניצה הסמוכה ללודג'. הם התגורו בבית גדול ומרווח, ונחשבו למשפחה ממעמד גבוה. עד גיל 7 גדל בפביניצי, סבא זוכר את הבית הפינתי ברחוב זמקובה 16. " גרנו בבניין בן חמש קומות שהיה כולו שייך לסבא". לפני שאביו התחתן לו ולגיסו היה בית חרושת לסבון, אחד הגדולים באירופה. שמו היה : "dziubas & fishel". גם אימו הגיעה ממשפחה עשירה- משפחת שרייבר. משמעות השם שרייבר הינו סופר. אביה היה יואל שרייבר בנו של הרב הראשי של העיר קרקוב שמעון שרייבר. שמעון שרייבר היה בנו של חת"ם סופר ז'ל.
בגיל 6 נכנס סבא לבית ספר יהודי שהשתייך לחסידי גור.
" לא היו לי פיאות- הייתי בלונדיני, לא נראתי יהודי , אבל בכל זאת לא יצאתי לשחק בחוץ ללא מבוגר בגלל האנטישמיות.
אימי סיפרה לי שכשהייתי תינוק והיא הסתובבה איתי בעגלה מישהו זרק סיגריה דולקת לתוכה, רק בגלל שאימי היא יהודיה."
לפני ששמחה דז'ובס (סבו של יואל) עלה לארץ, התיעץ עם אדמור מיגור וקיבל את בירכתו לעלות לארץ ישראל. הוא עלה מטעמים ציוניים, קנה אדמות ופרדסים. היום על האדמות שקנה יושבת העיר בני ברק.
שמחה עלה פעמיים לארץ. בפעם הראשונה פתח בית חרושת לקרח אבל העסק לא הרוויח, לכן חזר לפולין . הוא לא ויתר ובזכות אהבת ציון שקיננה בליבו עלה בשנית לארץ ועסק בפרדסים וחקלאות .
בנו משה דז'ובס(אביו של יואל) נשאר מאחור, ארבע אחיותיו ואחיו עלו לארץ לפניו.
כנראה, האנטישמיות עשתה את שלה וגם הוא החליט לעלות לארץ עם אישתו ובנו הקטן יואל.


מסלול העליה:
בשנת 1936 עלו סבא יואל ומשפחתו לארץ. סבא היה אז בן 7, הוא זוכר את ההפלגה באוניה, את הנסיעה ברכבת, את ההתרגשות והציפייה.

"אני זוכר שבאותו ערב היה קר במיוחד, נסענו ברכבת עד נמל קונסטנצה שברומניה. הנסיעה ערכה כשלושה ימים, משם עלינו על ספינה שנקראה "פולניה" בדרך לנמל חיפה. ההפלגה ערכה כשבוע ימים. אני זוכר שבספינה הייתי רץ בין המסדרונות והפרוזדורים."

אביו קיבל סרטיפיקט- אישור עליה מהשילטונות הבריטים ששלטו באותה התקופה בארץ, ועלה בתור רב. הספינה הזו הובילה אותם בביטחה עד נמל חיפה.

הם הגיעו בערב ראש השנה.

בהתחלה, התגוררו בביתה של הדודה בתל אביב .

10 ימים אחר כך עברו לרח' יונה בירושלים.

"ניכנסתי לכתה ב' בבית הספר יסודי, ממלכתי- דתי "חורב" (היום זו ישיבה).

דיברו שם רק עיברית. ידעתי לקרוא, כיוון שלמדתי תנ"כ, אבל לא הבנתי שום דבר.

אמא דיברה איתי בבית רק פולנית. בתור ילד, לא ידעתי שום שפה אחרת.

הסתגלתי די מהר למעבר ובניגוד לתקופה בפולין שיחקתי בחוץ והסתובבתי הרבה.

לא הזיקו לי הבריטים, מדי פעם היו מכריזים על עוצר ומשעות מסוימות לא נתנו ליהודים לצאת מהבתים.

אבל אני בתור ילד הייתי שובב ומהיר, אני זוכר שלא פעם החיילים הבריטים ניסו לתפוס אותי אבל הייתי מהיר מהם וידעתי קיצורי דרך בין החצרות והם לא!"

האם ילדותך בירושלים הייתה טובה?

"הילדות שלי בירושלים הייתה ילדות מצוינת! כילד שיחקתי כדורגל וכדורסל, הייתי חופשי- בפולין לא ניתן היה לצאת ולהסתובב, גם בגלל הקור וגם בגלל האנטישמיות. כאן בארץ היה חם וניתן היה לשחק."

סבא יואל המשיך את לימודיו בתיכון "חורב" גם בתקופת נעוריו. באותם שנים התחוללה באירופה מלחמת העולם השניה. סבא מספר שהקשר עם דודיו שנשארו באירופה ניתק. הגיעו חלקי מידע ולא ידעו במפורש מה קורה באירופה. רב בני משפחתו שנשארו באירופה לא שרדו את השואה מלבד שתי אחיותיה של אימו ששרדו את אושויץ, אחת מהן נפתרה ממחלה עם הגעתה לארץ.

סיפור נעוריו של סבא יואל באירגון ההגנה ומלחמות ישראל

כשהיה בן 13 כבר הקימו את מחתרות האצ"ל והלח"י . בגיל 14 בלבד הצטרף סבא לגדנ"ע - גדודי נוער של ההגנה. האימונים של הגדנ"ע נערכו באוניברסיטה העיברית בירושלים.
"אני זוכר שחלק מהאימונים היו אימוני קפ"פ- קרב פנים מול פנים. בלילות הינו מפיצים כרוזים נגד השילטון הבריטי."
בתקופת ההגנה לחם והיה חברו של שמואל גורודיש (שלימים היה מפקד פיקוד דרום במהלך מלחמת כיפור).
כשהתבגר מעט, בגיל 17 הצטרף סבא לחי"ש. החי"ש, חיל השדה של ארגון ההגנה שפעל בין השנים 1939 - 1948, היה ארגון צבאי חשאי (כלומר נסתר משלטונות המנדט הבריטי), שהורכב ממתנדבים בעלי כושר לחימה בגילים 18 - 26.
"לפני קום המדינה, פעילותינו התרכזה באימונים בלבד. ביום הכרזת המדינה, לראשונה הוצבנו בעמדות. המקום הראשון בו הוצבתי היה בקומה השניה בבית ספר "חורב" בית הספר בו למדתי. כשכולם רקדו ברחובות אנחנו כבר היינו בעמדות.
בשלב מאוחר יותר הועברתי לירושלים, היינו שם במצור. שם נעצרתי על -ידי שוטרים בריטיים בגין החזקת נשק. ישבתי בקישלה, בית מעצר ששכן ברח' יפו.
בלילה, היה שקט, הצצתי החוצה מתוך תא המעצר. ראיתי שני שוטרים ערביים בעמדת הרישום. במקרה, באותו הזמן לבשתי מדים שמאוד דמו למדים הבריטיים. התחלתי ללכת לכיוונם, אמרתי להם good night ויצאתי. ברחתי מתא המעצר.
היססתי לאן לפנות. ברובע המוסלמי היו משמרות של הערבים. לרובע היהודי חששתי לפנות כי לא הייתה שם נפש חיה. בסופו של דבר לא נותרה לי ברירה, החלטתי להיכנס לכיוון הרובע היהודי. הכל היה שקט אני זוכר ששמעתי רק את קולות הצרצרים. כעבור כרבע שעה הגעתי למפקדת ההגנה. כולם נדהמו כשראו אותי כיוון שדיווחו למפקדה בעיר על מעצרי."
לאחר מכן המשיך סבא לשרת בתוך הרובע היהודי בעיר העתיקה, עד שחלה בדלקת ריאות.
כיוון שירושלים הייתה נצורה, היה על חברי ההגנה לשלם לבריטים כדי להוציאו מהעיר, על מנת שיוכל לקבל תיגבור רפואי. "לאחר שהחלמתי רציתי לחזור לשרת בעיר העתיקה, אבל הדרכים כבר היו חסומות ולא ניתן היה לחזור.
נשלחתי להגן על מושב "עטרות" עם חברי למחתרת. המושב נותק והיינו במצור. הייתה בעיה של אוכל אבל לא חסרו לנו מים כיוון ששדה תעופה בריטי גבל עם המושב."
כל הישובים הערביים צרו על העיר ולא ניתן היה לספק מזון, תרופות או שתייה.
משפחות עם ילדים הוצאו מהעיר על ידי הבריטים . אבל המחתרות לא רצו לעזוב את העיר.
ב"עטרות" נשארו גם צעירי הישוב להגן יחד עם חברי ההגנה.
כל עוד הבריטים היו שם לא ירו עליהם לפחות מכיוון הכביש הראשי.
"כשעזבו האנגלים קיבלנו הודעה במורס שהם לא יכולים לשלוח לנו תגבור ועלינו להתפנות.
היחידים שידעו מורס היו אני וחברי שמואל גורודיש מכיוון שעברנו קורס מורס בגדנ"ע (גדודי הנוער של ההגנ"ה). כל ימי ההגנ"ה הינו יחד.
באותו לילה ה- 15 במאי, התפנינו ברגל דרך ההרים והגענו לבית החולים "הדסה"- הר הצופים. ישנו שם לילה ולמחרת פינו אותנו באוטובוסים.

הוקם הצבא הראשון של מדינת ישראל.

סבא שרת כלוחם בחטיבת ירושלים. בהמשך, במסגרת שרות המילואים בחטיבה מונה להיות קצין לוגיסטיקה.


מלחמת ששת הימים

סבא גוייס כשבועיים לפני המלחמה והיה שותף להכנות לקראת הקרב. כוחותינו ישבו ברח' אלנבי בירושלים ואילו הכוחות הירדנים ישבו בארמון הנציב. עם פרוץ המלחמה כובשים כוחותינו את ארמון הנציב ומתקדמים לכיוון בית לחם שנכנעה כמעט ללא קרב. משם המשיכו וכבשו גם את חברון.
כשחברי החטיבה הגיע לבית לחם ונכנסו לקבר רחל סבא זוכר התרגשות גדולה. החיילים קיימו שם מסדר ושרו את התקווה.
לאחר כיבוש בית לחם מונה סבא למושל העיר לתקופה קצרה. כמושל העיר בית לחם, סבא זוכר שהיה בקשר עם הש'חים המקומים שביקשו הקלות וסיוע לתושבי העיר (מזון שתייה וסיוע רפואי). בהמשך, כשהגיעו כוחות העורף הוא העביר להם את האחריות לניהול העיר.

מלחמת יום - כיפור

המלחמה תפסה את סבא כשהתפלל בבית הכנסת, אבי שהיה בן 5 זוכר היטב את האזעקה שהפתיעה את המתפללים.
סבי רץ להחזירו הביתה. הוא נקרא ליחידתו והוצב במטה מחוז ירושלים. שם שימש בתפקיד עוזר לקצין תחזוקה מחוזי.
כעבור מספר ימי לחימה נקרא סבא ליחידתו המקורית (חטיבת ירושלים) ששהתה בגדה המערבית של תעלת סואץ, כיוון שהיה צריך להחליף קצין שנפצע בלחימה.
הוא שהה בתעלה כשלושה חודשים. הם נלחמו לאורך התעלה עד כשהוכרזה הפסקת אש.
גם אחרי הפסקת האש המשיכו חיילינו לשבת בתעלה. החיילים המצרים התמקמו במרחק קצר מהם. בינהם הוקמה גדר תייל.
סבא זוכר כי בשלב מסויים נוצר קשר בינהם לבין החיילים המצרים.

הגדר נחתכה ונוצרו קשרי ידידות בין המחנות שככלו משחקי שש-בש וקפה מצרי.

גם במלחמת המפרץ הראשונה ב- 1991 השתתף סבא כקצין לוגיסטיקה.

הוא שרת עד גיל 65 במסגרת המילואים. הוא נרתם מידי שנה למספר חודשים ופיקד על הלוגיסטיקה בעשרות טקסי יום העצמאות ויום הזיכרון בהר הרצל וטקסי חלוקת אותות לחיילים מצטיינים בבית הנשיא.

סבא יואל מקים משפחה

אחרי השיחרור מהצבא היה חבר במפלגה הליברלית ושימש כמזכיר סניף המפלגה בירושלים. במקביל לעיסוק כמזכיר בסניף הוא גם שימש כמנהל קבוצת מכבי ירושלים בכדורסל. שעד שנות ה- 60 נחשבה לאחת מקבוצות הצמרת בכדורסל הישראלי. שניים משחקני הקבוצה אף נימנו על שחקני נבחרת ישראל בכדורסל - אברהם אופמן וישראל טוויל.

בשנת 1960 אחרי שנים של רווקות פגש סבא את האחת והיחידה, יונה קופרמן. יונה הייתה בת 18 צעירה ויפה. היא עבדה כמוכרת בחנות תכשיטים כשסבא נכנס לחנות עם חבר משותף שהכיר בינהם. סבא התאהב מיד והחל לחזר אחריה במרץ. הוא פינק אותה כמו ג'נטלמן אמיתי. קנה לה מתנות ופרחים, הם בילו בבתי קפה, במסעדות וצפו בסרטי קולנוע. כעבור שנה (1961 ) החליטו להינשא.

בתחילת שנות ה-60 רכש סבא כריכיה והפך להיות לבעל עסק עצמאי.

בתחילת שנות ה-90 עזב סבא את עיסקי הכריכיה והתמנה להיות סמנכ"ל החברה הכלכלית לפיתוח ירושלים.

ליונה ויואל נולדו שלושה ילדים. ציפי ביתם הבכורה נולדה בשנת 1964, סמי אבי נולד בשנת 1968 כעבור ארבע שנים נוספות נולדה לשניהם אחות קטנה, מירי 1972.

ציפי חזרה בתשובה והיא אם ל- 10 ילדים. היא מתגוררת בקהילה חרדית בארה"ב.

סמי אבי, אף הוא בילה שנתיים מחייו בקהילה חרדית בארה"ב אך החליט לחזור לארץ בגיל 16. הוא שרת כקצין תותחנים בצבא התחתן עם עדי רפאלי והיום משרת כקצין מודיעין במשטרת ישראל.

מירי גרה בירושלים נשואה ואם לארבעה ילדים.

אלבום תמונות